על "אור ואהבה" והשטחת החיים צילום / נעה סמו
כשיש אור ואהבה בנמצא זה מצב נחמד, ללא ספק. נעים כשנעים, כשזורמות בגוף תחושות נעימות, כשיש נינוחות, כשיש רצון טוב, ונדיבות, ואופטימיות. אבל זו גם לא חכמה. כי כשיש, אז באמת לא צריך יותר כלום. אבל מה עושים כשאין? מבקרים את עצמנו? מרגישים אשמים על שאנחנו לא טובים וזכים? יש גם עוד אפשרות. קוראים לה להיות עם מה שיש !.

על "אור ואהבה" והשטחת החיים צילום / נעה סמו
בתקופה האחרונה אני כועסת. כועסת על תרבות הניו אייג'. אני לא מדברת על לגלוג או סרקזם. אני מדברת על כעס. פשוט ונקי. מכעיס אותי מה שהתרבות הזו מאפשרת: ההשטחה של החיים. המחיקה של חלקים שלמים שלהם. והכל במעטפת של אור ואהבה.
 
הנה דוגמא שנתקלתי בה לא מזמן:
הקבוצה שתקה.
"טוב", חשבתי לעצמי, "אז זה לא הולך להיות כל כך פשוט."
שתיקה באה בסוגים שונים. יש שתיקה של "רגע, אני מרגישה מה קורה, מסתכלת פנימה", ויש שתיקה של "אני לא יודעת מה עכשיו", או "אה........ עכשיו אני מבינה מה היה לי שם", או "אני כועס עליך ולא סובל אותך עכשיו". ויש גם שתיקות אחרות. השתיקה הזו היתה מן הסוג של "אני (וגם אני...) פוחד לדבר" או של "אני לא עושה את הצעד הראשון!" מן צרוף שכזה, שכיח בקבוצות. לפני השתיקה הזו היה עימות רציני בין שתיים מחברות הקבוצה, סביב נושא מסוים. העימות היה ענייני, רציני, וכן, גם אישי. הכעסים התחילו להתעורר, הטונים התחילו לעלות. העימות התנהל מבלי לשבור את הכלים, מבלי לעבור על קוים אדומים. אך הדיבורים לוו ברגש חזק של כעס, תסכול ופחד, ובהרבה גופים שנשימתם נעצרה.  

בסופן של דקות ארוכות של שתיקה, קמה מיכל, ובקול קטן ורועד, מוקפת בזוגות עיניים רושפות, אמרה: "למה אנחנו לא יכולים לשים את כל הכעסים האלה מאחורי לב גדול של אור ואהבה?"
 
לשים בצד? מאחורי לב גדול?

זו היתה קבוצה של יוגיסטים. מתחילים, יש לאמר. קבוצה של אנשים שכמה מהם היו מה שאוהבים היום לקרוא רוחניים...נו, כאלה שמדברים בקולות ענוגים על אור ואהבה, אבל לא כל כך יודעים מה לעשות כשהם אינם. הרבה אנשים שמתחילים את צעדיהם בדרך אל עצמם, אל האותנטיות של עצמם, אל חופש הנשימה והחויה, מוצאים עצמם תקועים בדרך כאשר היא נעשית מורכבת, רב גונית, אמיתית. אנושית. יש, אגב, כאלה שלעולם לא עוברים את המחסום הזה, וממשיכים לחיות בעולם פנטסטי שיש בו רק שמחה ואושר, ובחירה ונסים, אור ואהבה.

והאמת היא שכאשר יש אור ואהבה בנמצא, זה נחמד מאד. נעים להיות במצב נעים, כשזורמות בגוף תחושות נעימות, כשיש נינוחות, כשיש נשימה פתוחה, כשיש רצון טוב, נדיבות, אופטימיות, חויה של בטחון, של אמון, של שפע.

אבל זו גם לא חכמה.
כי כשיש, אז באמת לא צריך יותר כלום.

אבל מה עושים כשאין? כשקשה לנו, כשאנחנו נתקלים במציאות בסיטואציות קשות, כשעוזבים אותנו, בוגדים בנו, נוטשים אותנו, מכעיסים אותנו, מעליבים אותנו, פוגעים בנו? עושים כאילו כלום לא נוגע בנו? נתפסים אל הקלישאה של "רק אני יכולה לפגוע בעצמי"?
אולי אנחנו כועסים על עצמנו? שונאים את עצמנו? מבקרים את עצמנו? מרגישים אשמים על שאנחנו לא טובים וזכים? או מספיק שולטים בחיינו? או מספיק מוארים כדי להיות כל הזמן במצב של bliss אינסופי?

זו אפשרות. פופולרית גם. זהו טריק נפוץ, גם אם לא מתוחכם, של מערכת הביקורת העצמית שלנו, דרכו היא עוד מתחזקת והופכת שתלטנית עוד יותר. והרי גם ככה היא חזקה ולא פעם רוכבת עלינו ובחיינו.
אבל יש גם עוד אפשרות. קוראים לה להיות עם מה שיש.
אם מה שיש זה אור ואהבה, ברוכים הבאים. ואם לא, ברוכים הבאים גם. ברוכה הבאה קנאה, וברוך הבא כעס. וכמו כל מארחת טובה, אני לא יוצאת מגדרי כדי לתת להם הרגשה טובה, אני לא מצטרפת אליהם בקיטורים, לא משתלטת עליהם וגם לא נותנת להם להשתלט על הבית שלי. הם כאן לביקור. ואני כאן. מקשיבה. עדה למתרחש. מתבוננת. אינני פאסיבית - אני מכניסת אורחים בנדיבות, בסבלנות, למשך הזמן שהם מבקרים. אם אנעל את הדלת בבריח אמתני, ואסרב לתת להם להיכנס, הם רק יטיחו אגרופים על הדלת ויעשו מהומה שלמה. אנחנו מכירים מהומות כאלה: אסטמה, כאבי ראש, טיקים, מחלות, קשיי שינה, חרדות, כדי למנות רק כמה.

כולנו היינו שמחים להיות משוחררים מרגשות קשים. מי אוהב את הקנאה? זהו אחד הרגשות הקשים ביותר. היא יכולה לאכול אותנו מבפנים.  אם ניתן לה. אם נילחם בה, נכחיש אותה, נדחיק אותה, ובכך נזין אותה ובאופן פרדוכסלי ניתן לה כח. או, אנחנו יכולים לתת לה כמו גל, לשטוף אותנו בדרכה לתקוף מישהו אחר.
 
אז כשהמפלצת ירוקת העין מאיימת לתקוף, אני מקדמת אותה בברכה. לא בשמחה, אך גם לא בבהלה. כדי שלא תרגיש יותר מדי בבית ותישאר יותר מדי זמן, אני לא מרעיפה עליה עוגות וממתקים ומחזקת אותה, אני לא שואלת אותה יותר מדי שאלות או מתעניינת בה יותר מדי. אני גם לא, כמו שלא פעם אנחנו עושים, מתאהבת בה ועוסקת בה ללא הרף. שלא תרגיש חשובה כל כך. היא בסך הכל רגש. חזק, נכון. שתלטן, נכון. אבל זה כל מה שהיא. היא לא המציאות.

ואחרי שהיא נוחתת אצלי, אני נותנת לה לעשות את השטיק שלה כמה שהיא צריכה, עד שהיא נרגעת ועוברת הלאה. לפעמים זה כמו גל גדול ששוטף אותי, ואין לי ברירה אלא לרדת תחת הקצף ולחכות עד יעבור זעם. בסבלנות. באמונה בדרך ובתהליך. הרי בסוף היא עוברת. כמו הכל, גם התקפי הקנאה האכזריים ביותר בסופו של דבר עוברים.
וגם התקפי הכעס.
האם אפשר להיות עם הכעס בקבוצה, שאלתי את הקבוצה, מבלי שיהיה הרסני? פשוט לתת לו להיות, לבוא לידי בטוי, במידה שבה הוא צריך, ואנחנו יכולים להרשות לו? נישאר אנחנו האדונים. הוא לא ישתלט, ולא יעשה כאן שמות, לא ישתולל. אבל בואו נהיה אתו, נדבר אותו, נרגיש אותו, ננשום אותו. בלי לפגוע אחד בשני.

ולאט לאט הדברים החלו מחלחלים החוצה, פיות החלו להיפתח, מלים החלו להישמע. מלים קשות, בוטות, זועמות, זויתיות. החדר, שלא נשם דקות ספורות קודם לכן, החל לנשום. נשימות קטועות בתחילה, התנשפויות מאומצות, ועם שחרור הנשימה בא גם שחרור הרגשות. ולאט לאט אנשים התחילו לדבר על הכעס, ולא רק את הכעס. לדבר על עצמם, ולא רק על אחרים ומה שהם עשו כך או אחרת. הכעס, במקום לשתק את החיים בחדר, קיבל מספיק מקום כדי לאפשר לחיים להתחדש. אך לא מספיק מקום כדי להשתלט על החדר. חברי הקבוצה ואני נשארנו הבמאים, התאורנים, התפאורנים. הכעס היה שחקן שקיבל כבוד, קיבל מקום, ולא היה צריך להילחם עליהם. זה גם איפשר לו להירגע, בתוך כל אחד מאתנו.

עם שוך הקרב, היה הכעס רגוע יותר, מפויס. ואז פינה את הבמה לאור ואהבה. גם הם היו שם כל הזמן. כמו שכל החלקים של האנושיות שלנו נוכחים ונמצאים כל הזמן. אם רק נסכים לתת להם להיות. גם בזמן שהכעס נדמה חזק עד כדי האפלת כל היתר, האור והאהבה הם שאיפשרו את העבודה העדינה (גם אם סוערת) עם הכעס.
כמו גם את השקט שבא בעקבותיה.

 
 
 
המאמר פורסם לראשונה באתר מהות החיים הישן

 

 
איך לבחור מטפל/ת?
טיפול קצר טווח
על הקשר בין מדיטציה לעבודה פסיכולוגית צילום/ נעה סמו
 
Created by XNET | eastbell עיצוב ותכנון
כל הזכויות שמורות לפעימה 2017