לעשות שלום 
לעשות שלום בתוך המציאות המורכבת שלנו, אני מוצאת את עצמי אבודה. אבודה בים של דעות, אידאולוגיות, הכרזות ברורות ונחרצות. נדמה שכולם יודעים: למה זה קורה, איך להפסיק את זה. מהי הדרך. יש דרך אחת והנה היא, המתכון לפניכם. כל מה שצריך זה להיצמד להוראות... ואילו אני לא באמת יודעת. לא באמת מבינה מה קורה. כן, יש לי

לעשות שלום 
   

בתוך המציאות המורכבת שלנו, אני מוצאת עצמי קצת אבודה. אבודה בים של דעות נחרצות, של אידאולוגיות ברורות, של הכרזות מוכנות-מראש, כמעט רפלקטיביות, שנשלפות כמו אוטומט בכל הזדמנות, שוצפות אמת אחת מוחלטת: צריך להיכנס בהם, צריך לצאת משם, צריך לחסל אותם, ולהראות להם, צריך להיזהר וצריך וצריך...ונדמה שכולם יודעים: למה זה קורה, איך להפסיק את זה, ובעיקר איך זה יתפתח. מה הדרך. יש דרך אחת והנה היא, המתכון לפניכם. כל מה שצריך זה להיצמד להוראות...

 

ואילו אני לא באמת יודעת. לא באמת מבינה מה קורה. כן, יש לי הבנה הסטורית מסוימת, גם אני שומעת את אהוד יערי וגיא בכור, קוראת את אלוף בן ואת ארי שביט, ובכל זאת, אני לא באמת מבינה מה קורה פה. המחשבות שלי הרבה פחות ברורות לי מההרגשות שלי. אני יודעת שאני מרגישה לא טוב עם מה שקורה, אבל זה לא מיתרגם לפעילות מוחית נמרצת ולדעה שמתגבשת. 
 
טוב, זה לא לגמרי מדויק. יש לי דעה שקשה לי לפקפק בה, על הדרך בה דברים נעשים פה. על הדרך עצמה. על דרך האלימות. על דרך הנקמה. על דרך ה"יותר": הם היכו בנו, אנחנו נכה בהם יותר, וזה מה שיעזור. על הדרך שמבוססת על "אנחנו" ו"הם", על חלוקה כל כך ברורה שאני לא באמת יכולה להבין. 

 

באותה מידה שאינני יכולה באמת להבין מה עובר על תושבי הצפון כעת. בין אם הם במקלט בגלות מביתם, או שהם יושבים בביתם, כלואים בתוך האיום המתמיד, שלא לדבר על האבדן, על השכול.
 
טוב, אז יש לי דעה ויש דברים שאינני מבינה. כמו כולנו כאן. ובתוך המציאות הזו, שמרגישה לי בעיקר מטורפת, אני פונה פנימה, אל המציאות הפנימית שלי, אל המקום בו נמצאים הבלבול ואי הודאות: בתוך הגוף שלי. 

איך, אני תוהה, אני יכולה לקבל מעט בהירות בזמן הזה?

וכרגיל, מה שמציע לי בהירות זו הנשימה שלי. היא תמיד שם. טוב, בינתיים. אבל כל עוד אני כאן, היא כאן. נאמנה כתמיד.

אויר נכנס ואויר יוצא. את זה אני יודעת.

החזה שלי עולה והחזה שלי יורד. את זה אני יודעת.

הבטן שלי יוצאת והבטן שלי נכנסת. את זה אני יודעת.

הנחיריים שלי מתרחבים ומרפים. את זה אני יודעת.

האויר חולף על פני פתח האף שלי. קריר כשהוא נכנס. חמים כשהוא יוצא. את זה אני יודעת.  

האם אנחנו יכולים לעשות שלום באזור הזה? אני לא יודעת.

אני רוצה לשאול שאלה קטנה יותר: האם אני יכולה לעשות שלום עם עצמי? לחוות שלום? מה זה שלום?  

לעשות שלום זה להיות, באמת להיות, עם מה שיש בתוכי עכשיו. עם העושר של הרגשות שמתעורר. עם הרגשות הקשים שאני לא אוהבת להרגיש. אני לא אוהבת להרגיש שנאה. אני לא יודעת לאהוב את השנאה שלי. אני לא אוהבת להרגיש פחד. האם הפחד הוא אויב שלי? או שאני יכולה לחיות אתו בשלום? איך עושים את זה?

וכשאני חוקרת את השאלה הזו, אני מפסיקה להתכווץ אל מול הרגשות האלה, ומתחילה להיות סקרנית לגביו, להציץ פנימה וללמוד אותו. 
 איפה אני מרגישה את השנאה שלי? הלסת שלי נעולה. השריר בצידי הלסת בולט. מוחזק.  תנועה של נשיכה מוחזקת שם? אולי של צעקה?

אני לא יודעת לאהוב את השנאה שלי. אני לא "אוהבת בפקודה!", זה לא עובד ככה. אבל אולי אני יכולה ללמוד לכבד אותה? כמושא לימוד שלי.

אולי בשבילי לעשות שלום זה לא לאהוב, אלא לכבד. לאפשר. ממילא זו המציאות. אולי אפסיק להילחם בה ואתחיל לחקור אותה, להתבונן בה? התבוננות נקיה, אמיתית, סקרנית?

והמציאות שלי?
המציאות שלי עכשיו היא של החזקה בבטן. החזקה עמוקה, חזקה. בשבילי לעשות שלום עכשיו זה לעשות שלום עם הבטן שלי. להרגיש את ההחזקה שלה. ורק להיות אתה. זה לא נעים. לא, זה לא נעים בכלל. מי אמר שלעשות שלום זה תמיד כל כך קל?

הבטן שלי, הממזרה, לא מחוייבת לשלום הזה בחזרה. אין לי חוזה אתה שכשאני באה לקראתה גם היא באה צעד לקראתי. היא לא פרטנרית במלוא מובן המילה. אני לבד כאן. אבל נחושה. מתבוננת. לומדת. מקשיבה.

הנשימה שלי רדודה. אני עושה שלום עם הנשימה שלי. עם כל נשימה אני עושה שלום. שלום עם עצמי, שלום עם ההחזקות שלי, שלום עם הפחד שלי, שלום עם השנאה שלי.

בזמנה החופשי, כשזה יתאים לה, ולה בלבד, הבטן שלי מרפה במעט. והלסת משתחררת במעט. אין לי שום שליטה על מתי ואיך זה קורה. אני רק יודעת שכאשר אני מחוייבת לשלום, בסופו של דבר אני מכניעה את ההחזקות שלי. מכניעה אותן בנועם. ברכות. כי גם הן רוצות שלום, הן רק כל כך לא יודעות איך עושים את זה.

אנחנו לומדות ביחד. 

 

 
 
 
 
 
המאמר פורסם לראשונה באתר מהות החיים הישן

 

 
תרגילים ליושבי המקלטים
על קטיושות ופחד ודברים אחרים
 
Created by XNET | eastbell עיצוב ותכנון
כל הזכויות שמורות לפעימה 2017