אי-שקט 
הוא שם, כל הזמן. אי שקט או איש-קט קטן. הוא יכול להיות חבר טוב, כשאני מאפשרת לו. אם אני דוחה אותו, הוא הופך נודניק, וסופח חברים בצורות דאגות, חרדות, מצוקות ורגשות לא נעימים כמו קנאה, כעס ואיבה. כשאני נותנת לו לחיות, לא נלחמת בו, לא מציקה לו יותר מדי, הוא פשוט שם. חי לו בבטחון, ומניע את גלגלי החיים שלי.

אי-שקט 

קורס הויפאסנה נכנס ליומו החמישי. בסך הכל הדברים התנהלו על מי מנוחות. בסך הכל היה לי נעים. נעים בגוף, נעים בהרגשה, נעים בחויה. הדרמות של הימים הראשונים – שלא פעם מאפיינות סדנאות מדיטציה אינטנסיביות - שטפו ועברו, חלפו, מותירות את גופי רך יותר, נינוח. נעים כבר אמרתי?  המחשבות המעיקות, האי-השקט הגדול, הכאבים הגופניים החזקים, התאיידו.

ומה זה עשה לי? אי ודאות, זה היה הדבר הכי ברור שקרה. מה קורה פה? רגועה? אני? אני לא "עושה" רגוע, זה לא ברפרטואר שלי. בשיחת הצהרים ניגשתי למורה, ושאלתי אותו איך הוא מבין את השקט הזה. "תארי לי מה את עושה", אמר, ובדק אם אני עושה את מה ש"צריך" לעשות, אם אני יושבת "נכון".  לאחר שיחה קצרה פסק במלוא סמכותו ונסיונו: "זה בסדר. זה מה יש עכשיו. תתמודדי עם זה. שבי עם זה".

ישבתי.

ודי נהניתי מן המצב החדש. ידעתי רגעים שקטים גם בעבר, כמובן, אבל לשבת שעות שלמות בשקט, עם עצמי, ורק לנשום, להתבונן, לשים לב, להקשיב, ולנשום, ושזה יהיה נעים?

אבל כן. זה מה שהיה.

ואז, לאט לאט, החלה מחלחלת ההכרה, שבעצם זה לא שקט מוחלט.

זה שקט שקורה בו משהו.

אבל מה?

לא האי-שקט הסוער, המוכר. אי שקט חדש. קטן. קטנטן, מציק כזה, לא ברור. נסיתי לאתר אותו בגוף, וזהיתי שהוא יותר מורגש באזור הסרעפת שלי. או.קיי, חשבתי, מוכנה לכך שיקרה מה שקרה תמיד: הוא יתעצם, יגדל, יתפתח, אשקה אותו במנה הגונה של תשומת לב מרוכזת, והוא כבר יקבל חיים משלו.

 

אבל לא. שם הוא נח. אי שקט קטן. אולי אפשר לשחק עם הפיסוק ולקרוא לו איש קט קטן. מן ישות כזו. לא דרמטית. פעוטה. אבל נוכחת. וכך היה עד סוף הסדנא.

כשסיפרתי על כך לחברים בקבוצת המדיטציה, קפצה מודטית ותיקה ואמרה (עם יותר מאשר שמץ של חוסר סבלנות): "מה את רוצה? גילית את אמריקה (עוד אומרים את זה?!)! ברור שיש אי שקט תמידי. הרי זה כל הענין. למה את חושבת הבודהה המשיך אחרי שהגיע לשקט בעקבות התירגולים האינטנסיביים שעבר? בדיוק בגלל זה! בגלל האיש הקט הקטן שמלווה אותנו כל הזמן, מהרגע שאנחנו נרגעים מספיק כדי להבחין בו! בגלל זה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים פה!!"

שקט השתרר. בשקט הזה האיש הקט הקטן שלי נבהל עד מאד, והתחבא מאחורי אי שקט גדול. "הנה הסערה שלך", שמעתי את עצמי אומרת לעצמי, "ברוכה הבאה הביתה...". אבל הוא שכך, כדרכן של כל הסערות, משאיר מאחוריו הבנה קטנה.

מה שהיא אמרה שם זה נכון. זה לא גברת, זה...

הוא שם, כל הזמן, מן מלווה כרוני. איש קט קטן. הוא יכול להיות חבר טוב, כשאני מאפשרת לו. כשאני לא אוהבת אותו ודוחה אותו, הוא הופך נודניק, וסופח לעצמו חברים בצורות דאגות, חרדות, מצוקות ורגשות לא נעימים כמו קנאה, כעס ואיבה. כשאני נותנת לו לחיות, לא נלחמת בו, לא מציקה לו יותר מדי, הוא פשוט שם. חי לו בבטחון, ומניע את גלגלי החיים שלי.

כי איזו סיבה אחרת יש לי לעבור דירה? או לכתוב מאמר? או ללמוד?. כל תנועה שלי נובעת מאחד משני מקורות: או שטוב לי איפה שאני אבל אני מעדיפה להיות במקום אחר שם יותר טוב;  או שלא טוב לי איפה שאני, ואני רוצה להיות במקום אחר.  כל מקום אחר. והאי שקט שלי מזין את שתי המוטיבציות האלה. אגב, כשאני מאפשרת לו באמת להיות, וגם מניחה לו להיות מורגש בגוף שלי, הוא מרגיש כמו ויברציה עדינה של חיות, שמלווה את הפעימתיות הטבעית של הגוף שלי.

כולנו מסתובבים עם מדד עצמי לקבלה עצמית: כשאנחנו מקבלים את האיש הקט הקטן, הוא בתורו נשען במקומו, נרגע, ונותן לנו לחיות. כשאנחנו מתקיפים אותו ברעיונות שונים (עלינו להיות רגועים, יש לנו עוד כל כך הרבה עבודה לעשות, הדרך כל כך ארוכה ואינסופית וכו' וכו' וכ'ו), הוא מביא את אחיו, האיש-קט הגדול, שחוגג עלינו בדרכו..

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
המאמר פורסם לראשונה באתר מהות החיים

 


 

 
זוגיות וצרכים ילדותיים
מיניות נשית
למה אנחנו כל כך מדוכאים?
דיאטה לדכאון
ניהול רגשות קשים
 
Created by XNET | eastbell עיצוב ותכנון
כל הזכויות שמורות לפעימה 2017