קבוצת תירגול באנליזה ביואנרגטית  
קבוצות התירגול באנליזה ביואנרגטית מציעות אפשרות מהנה לגלות את החיות בגופנו, להגביר את יכולתנו להכיל רגשות ומצבים שונים, להעלות את הפעימתיות של הגוף ואת יכולתו לחוות הנאה. כאשר מפשירים את הקפאון ואת הדכאון, הם מפנים את מקומם לתנועה, לחיות, ולהרגשה טובה. על תירגול והנאה.

קבוצת תירגול באנליזה ביואנרגטית  

 

נתבקשתי לכתוב במלים כתובות על התירגול הביואנרגטי. לא ענין פשוט. מדובר בראש ובראשונה בחויה גופנית, אנרגטית, שהגוף עובר במהלך התירגול. איך מתארים במלים?

נתחיל מ"מדוע". מדוע לעמוד על הרגלים, מדוע להניע את הגוף בצורה המסוימת הזו? מה בתירגול ביואנרגטי שונה מטאי צ'י, תירגול נפלא כשלעצמו?

 

התירגול הביואנרגטי מטרתו לאחד את הפער שקיים אצלנו בין הגוף לבין הנפש, ולאפשר לגוף להרגיש טוב. לגלות הרגשות נעימות, ללמוד לאפשר להן להיות, ובמקביל לפתוח את החסימות והתקיעויות שחוסמים את המעבר של האנרגיה בגוף שלנו, ולא מאפשרים את החיות וההנאה. לעתים מדובר בהצטברות של רגשות קשים שנכלאים בתוכנו, וצריכים מוצא שנסכים לו. לשם כך נצטרך להסכים לפגוש אותם. בתוך הגוף שלנו. במציאות הכי קונקרטית שלהם. לעתים מדובר במקומות שפשוט ננעלו, ואין לנו גישה אליהם, ולזרימה האנרגטית אין שם מעבר. איך נוכל להרגיש טוב כאשר האנרגיה צריכה ללכת בין הטיפות, במקום לשעוט בעוז? במלוא העוצמה, במלוא החיות שיכולה להיות לנו.

 

התירגול הביואנרגטי מטרתו להחיות את הגוף. להחיות את התחושות, את היכולת שלנו להרגיש את עצמנו ולחוות הרגשות ורגשות טובים.

 

ועתה ל"איך". מדובר בסדרה מגוונת מאד של תרגילים, אשר חלקם יהיו מוכרים למי שעוסק בתירגול גופני כלשהו, ו חלקם יחודיים לשיטה. הגוף הוא הגוף, ועל כן בשיטות שונות אנחנו פוגשים עבודה דומה. מורה שלי שאל אותי פעם אם אני יודעת איפה ומתי הומצא לראשונה הכסא. לא ידעתי להשיב. ואז אמר שהכסא הומצא בו זמנית בכמה מקומות שונים על פני האדמה הזו, פשוט משום שהוא תואם את המבנה הגופני שלנו. אינדיאנים בדרום אמריקה וסינים במזרח אסיה, כמו אירופאים, הגיעו במקביל למסקנה הגאונית שאפשר לתת לגוף לנוח בתנוחה התואמת את צורתו, והמציאו את הכסא. החמרים היו שונים, וכן העיצוב, אבל העקרון המכאני היה דומה בכל המקרים. תמיכה לישבן, כאשר הברכיים כפופות בתשעים מעלות, ו לגב כאשר בינו לבין האגן זוית של תשעים מעלות. פשוט וגאוני.

 

באותה מידה התרגילים הגופניים שקיימים בשיטות שונות מזכירים זה את זה. אנחנו מאפשרים לשרירים להתחזק, להתארך, תוך המגבלות שיוצרים הגידים והשרירים, אנחנו מקדישים תשומת לב למפרקים השונים, תוך המגבלה שיוצרות הרצועות והתנועה שהן מאפשרות, עובדים בתוך המסגרת שצורת העצמות (בכלל זה החוליות) מאפשרת לנו, בעבודה הביואנרגטית אנחנו ומשכללים את ההיכרות האינטימית שלנו עם הגוף המסוים שלנו, שלי ושלך, כדי לגלות מהי התנועה הטבעית שלו: מהי הדרך המיוחדת של הגוף הזה לפעום, לנשום, לנוע, לחיות, ואיך אנחנו יכולים לקדם את התהליכים הללו, בהתאמה לגוף הספציפי שלנו.

 

במאמר אחר אכנס יותר לעומק לנושא של הטראומה, אבל אזכיר כאן שטראומה היא דבר רווח הרבה יותר ממה שנדמה לנו. טראומה יכולה להיות דבר מובן מאליו וברור כמו מות הורה או גרושין, או לידת אח בגיל צעיר מדי, וכו'. או שהיא יכולה להיות מצב מתמשך של חסך ואי התאמה לצרכים שלנו. לדוגמא: ילד רגיש שנולד לאם שאינה סובלת מגע קרוב מדי עם גוף אחר, וגם אבא היה נעדר רגשית וגופנית (לדוגמא: היה מושקע בעבודה, ומלכתחילה בחר באשה שאינה מעוניינת באינטימיות), יגדל בתוך טראומה מתמשכת של נטישה ודחיה. טראומה קשורה עם היעדר תנועה, עם קפאון, עם הקפאת צרכים ורגשות (למשל של כמיהה לקשר, או צרכי תלות). העבודה העמוקה והמתמשכת עם הקפאון הטראומטי היא מטרתו של התירגול הביואנרגטי. את מקומו של הקפאון תופסת החיות, שהיא תנועה.

 

התרגילים מאפשרים את התעוררות החיות בגופנו על ידי כך שהם:

  1. מגבירים את הטעינה האנרגטית בגוף.
  2. מחזקים את התנועה הפעימתית שלו.
  3. מלמדים קרקוע של הרגליים והגוף.
  4. משחררים ועמיקים את הנשימה
  5. מחדדים את המודעות לגוף ולעצמנו
  6. מקדמים ביטוי עצמי

התרגילים עלולים גם להכניס אתכם לכושר, לחזק את התחושות המיניות ולהעלות את הבטחון העצמי, אך אלו תרגילים, ולא הקניית כלים לחיים. הכלים לחיים נלמדים כאשר הגוף נפתח והבטוי שלו משתחרר. מצד שני, אלו לא תרגילים גופניים גרידא. ביצוע התרגילים באופן מכאני, כי "צריך", או בלי שהלב שלנו נכנס ופועל בתוכם, רק יצטרף לתפקוד מכאני בעולם של "צריך", ולא יהווה כלי לריפוי. תגובות כמו תחרותיות, השוואה, ביקורת עצמית על שאת פחות גמישה או אתה פחות חזק, מן הסתם יתעוררו, ותהיה הזדמנות ללמוד אותן ולעבוד אתן.

הגישה המומלצת בתירגול היא להעביר את תשומת הלב לגוף, ולעשות את התרגילים כאילו כרגע זה הדבר הכי חשוב שקורה בעולמנו. והאמת היא שזה כך. כי זה מה שאנחנו עושים וחווים ועוברים כרגע, ומה בעצם יותר חשוב ברגע זה?

 

זו התורה.

ועכשיו לפרקטיקה. במאמר הבא אתמקד בתרגילים מובחנים ביואנרגטיים, שמאפשרים מפגש מעמיק ואינטימי עם הקפאון שלנו, עם החסימות והפלונטרים שלנו (הרגשיים והגופניים, שכן אנחנו ישות אחת). אך אביא כאן כאילוסטרציה כמה תרגילים מוכרים, ודרכם את הגישה הביואנרגטית.

 

חשוב להדגיש ש התרגילים הבאים מיועדים לאנשים בריאים. בכל מקרה של ספק נא להתיעץ עם רופא, ובכל מקרה אינם מומלצים לחולי לב, בעלי לחץ דם גבוה, ונשים בהריון. ובכל מקרה, זוהי לא המלצה לבצע אותם או לתרגל אותם בלי הדרכה ופיקוח.

 

 

פתיחת הנשימה

 הנשימה שלנו הופכת רדודה במיוחד במצבי מתח, סטרס, פחד, או כל איום אחר. במהלך ההתפתחות שלנו הגוף שלנו, ממש כמו הנפש, עבר שינויים שעזרו לנו להתאים את עצמנו ואת התנועה שלנו למציאות שלנו. בבית בו אסור היה, לדוגמא, לכעוס, סביר להניח שהשרירים הקשורים עם הבעה של כעס, יהיו תפוסים ומוחזקים, שכן התנועה הטבעית של בטוי של כעס לא היה אפשרי. לא פעם נרגיש מתח בגב או בצואר, או באזור העיניים והעורף, לעתים גם הרגלים שלנו תהיינה חלשות, ולא תאפשרנה את התנועה של ההתמסרות לקרקע, של ההתקרקעות. אבל אנחנו יכולים להיות בקשר עם העולם רק במידה שבה אנחנו יכולים להיות בקשר עם עצמנו, ומהו הקשר עם עצמנו אם לא האפשרות להיות אנחנו, בדיוק המו שאנחנו, בזמן נתון? והאפשרות לתת לזה להיות, ולהרפות אל תוך עצמנו, ולהתמסר אל כח הכבידה אשר מושך אותנו למטה, ולאדמה שמחזיקה אותנו ותומכת בנו? עד כמה אני יכולה לאפשר לעצמי להרפות אל הקרקע? היכולת האישית שלי, בתחילת העבודה שלי, היתה מוגבלת ביותר. הכתפיים שלי התרוממו ללא הרף, כאילו מבקשות להתרחק כמה שניתן מן הקרקע, מן ההתמסרות, והיו כל הזמן בדריכות, בהיכון. העיניים שלי היו מכווצות, שכן מבטים קשים היו משהו שפגשתי לא מעט בילדותי. וגם כמה ארועים מפחידים שצמצמו את הרצון שלי להיות בקשר עם העולם, ולראות אותו, וגם לתת לו לראות אותי. קשר היה דבר מסוכן, מפחיד, והגוף שלי התכווץ מפני אנשים אחרים. המתח בשרירי הגב היה גם הוא מגביל, ובמקביל היתה גם חולשה בגב התחתון, שהיה צריך להחזיק את כל המבנה הזה מבלי להסכים לקבל תמיכה אמיתית מן הקרקע, ולהיבנות ולהתחזק. הנשימה שלי היתה שטוחה, והדרך לוסת אותה, ולנשום לעומק, היתה לא פעם בעזרתן האדיבה והאכזרית של סיגריות. ההשטחה והכווץ הכרוני של שרירי הנשימה כביכול שומרים עלינו, כי אנחנו מרגישים באותה מידה שאנחנו נושמים. מה עושים כאשר מרגישים רגשות קשים? משטיחים את הנשימה, וכך אנו מרגישים פחות. אבל אותו מנגנון שעזר לנו בילדותנו, וסיפק לנו הגנה, הוא שמגביל אותנו בבגרותנו, כאשר אנחנו כבר פחות זקוקים להגנה הזו, אבל הגוף שלנו כל כך התרגל אליה, שהוא מסרב, או לא יודע, כיצד להרפות ממנה. אותה הגנה מפני הרגשות הקשים, גם גבילה את יכולתנו להרגיש... טוב.

 

שתי טכניקות בסיסיות ומוכרות לפתיחת הנשימה:

1.       פיהוק: כשמגיע פיהוק (והוא ממילא מגיע מדי פעם), נרכב עליו כמו גל בים, נפתח את הלוע ואת הפה עד הסוף, נאפשר לאויר לשטוף את מיתרי הקול בדרכו פנימה וגם החוצה, נאפשר לכל הפנים לפהק. ואם אפשר, אז לכל הגוף. לא פעם פיהוק עמוק באמת פותח בסדרת פיהוקים. זה בסדר. זה אומר שמשהו משתחרר  לרגע. רווח נקי.

2.       שיעול: תרגיל זה דומה לקפהלהבהטי של היוגה. נשאף אויר אל הבטן ונוציא אותו בדרך של שיעול עדין, כך שהסרעפת עובדת, ועל ידי כווצים שלה היא דוחפת את האויר החוצה במנות קטנות. 

 

בכל מקרה אנחנו רוצים לעשות עבודה עדינה, בלי לדחוף , בלי להכריח את הגוף לפרוץ את החסימות שלו. נפהק באופן מלא לגמרי כאשר הפיהוק מגיע. נשתעל במשך דקה או שתיים, לא יותר. בעדינות. חלק מן הסגירה הגופנית שומרת עלינו, כמעין רצועת בטחון. לא נפרוץ אותה אלא נתיחס אליה בכבוד ולכל היותר ננקוש על דלתה בעדינות, בתשומת לב. חסימות נמסות, הן לא נפרצות.

 

פתיחת ההרגשה

 בנוסף לאזהרות הקודמות, תרגיל זה לא מומלץ לבעלי בעיות ברכיים.

תרגיל זה מוכר לחלקנו מן התקופה בה היינו ילדים. לילדים יש עדיין מידה רבה של התנועה הטבעית שלהם, והיכולת ליהנות ממה שאותנו מלחיץ, או מביך. ניצור מעגל. אם יש יותר מ-10 איש ויש מקום בחדר, אפשר להחזיק ידיים. אם פחות מכך או פחות מקום, עומדים במעגל. ומתחילים לבעוט קדימה, בכל פעם ברגל אחת. כל אחד מחברי המעגל סופר עד 10. אפשר בשפות שונות, אפשר לאחור, אפשר בכל דרך שהיא שתעלה חיוך (וצחוק בכלל נהדר, כי כמו שיעול, גם הוא פותח את הנשימה ואת הסרעפת...). בינתיים אנחנו קופצים כמה עשרות פעמים ומשחררים את הרגליים ואת האגן.

 

בגלל ההבדל בכושר, יש שמתעייפים לפני האחרים. אפשר לקחת את זה למקום של כשלון, או בושה וכו, או לראות איך גם במצב כזה של חולשה, עדיין יש גם לי מקום במעגל.. מומלץ להישאר במעגל, גם פיסית וגם בהרגשה, ולהניע את הברכיים בקצב הספירה. אם זה מרגיש שוב אפשרי, אפשר להצטרף שוב לכמה קפיצות. ושוב לנוח עם הקבוצה, ושוב לקפוץ...

לאחר שכולם גמרו לספור בתורם, כל אחד עומד ועובר לתרגיל הבא:

 

נשימה

עומדים עם ברכיים רכות, ומביטים לעבר כפות הרגליים. נפשק ונכווץ את האצבעות של כפות הרגלים (תרגיל מפתיע למבוגרים שבינינו, וטבעי וקל לצעירים...).

נשים לב לנשימה שלנו שלאט לאט חוזרת לקצב רגיל, נניח יד על הבטן ויד על הגב, ובקצב הנשימה ננוע באופן הבא: בשאיפה נדחוף את העקב אל הרצפה וניישר את הברכיים כמה שאפשר (אך מבלי לנעול אותן), ובנשיפה נרפה. בשאיפה ניישר את הרגליים (כמה שהן נותנות, לא בכוח!), ובנשיפה נעזוב ונרכך את הברכיים והרגליים.

אחרי כמה רגעים הרגליים יתחילו לרעוד. זה יכול להרגיש מוזר בתחילה, אבל אחרי כמה רגעים נוספים זה יכול להיות נעים ממש. לעתים, אם אנחנו מאפשרים, הרעד מתפשט אל האגן ומרעיד גם אותו. לרעד זה השפעה עמוקה על הקפאון הטראומטי, על ההחזקות שלנו שקשורות עם פחד, עם גבורה, עם כעס, עם חלק ניכר מן הרגשות שדחקנו לבונקר של הלא מודע הגופני שלנו.  

 

אחרי שזה מרגיש מספיק, אני ממליצה לשתות כוס מים לאט, ולשכב על הגב, עם רגלים כפופות, ולנוח.

 

כבוד לעצמנו

אנחנו נבדלים אחד מן השני לא רק בהסטורית הטראומות שלנו, או בדרכי ההתמודדות שלנו, במידת החרדה, השעמום והמשיכה לתנועה. אנחנו שונים זה מזה במבנה הגוף שלנו. התרגילים הללו יכולים להיות אתגר רציני לבעלי האמביציה שבינינו: האם אני יכול לפעול מתוך כבוד למגבלות הגוף, מבלי להתייאש, מבלי לוותר רק כי אחרים יכולים להגיע רחוק יותר וחזק יותר. זה ישר מפגיש אותנו עם המגבלה שלנו, עם הגאווה שלנו, אם תרצו, עם הרצון שלנו לעשות הכי טוב, להיות טובים וכו' וכו'. את המפגש הזה אפשר לנצל כדי לנשום אל תוך האנושיות שלנו, לנשום אל תוך האמביציה שלנו, בלי להזדהות אתה, פשוט להיות אתה, לתת לה להיות, מבלי לנהל אותנו, נתבונן בה ואולי לאט לאט היא תירגע ואולי תסכים להרפות קצת מאתנו...

כי גם בקונפליקט פנימי, מה אנחנו בסך הכל רוצים? אותם חלקים פנימיים שלנו שאנחנו נלחמים בהם, אותם רגשות כמו קנאה, ופחד ושנאה ואמביציה וכו', או שנילחם בהם והם ישיבו לנו מלחמה שערה, או שנכבד אותם, והם יוכלו לאט לאט להירגע. וכשהם נרגעים, ממש כמונו, הם הרבה יותר נחמדים לכולם.

 

 קבוצות תירגול ביואנרגטי מתקיימות בימי ראשון ושלישי. לפרטים


 

 
השמנה כהגנה ששומרת עלינו?
גוף-תנועה-תודעה / אביב טטרסקי
טיפול גוף נפש - אנליזה ביואנרגטית
תרופות: לקחת או לא לקחת? צילום / נעה סמו
 
Created by XNET | eastbell עיצוב ותכנון
כל הזכויות שמורות לפעימה 2017